עדכונים אחרונים

 

הסכם תקדימי בין “כאן” לאיגוד הבמאיות והבמאים ואיגוד התסריטאים

ההסכם, שגובש בעקבות עבודה משותפת של שלושת הגופים, מסדיר לראשונה בישראל את תנאי העסקתם של היוצרים-ות […]

View more

איגודי היוצרים-ות לשר התקשורת: ההתעללות באנשי התאגיד חוזרת על עצמה

היוצרים-ות מוחים נגד ההצהרות שהושמעו לאחרונה על ידי שר הפנים אריה דרעי, על רצונו לסגור את […]

View more

המדריך למהפכה : הסטורית המאבק

במשך שנים רבות פעלה רשות השידור כמונופול בתחום שידורי הטלוויזיה בישראל. הערוץ הראשון, מיום השידורים הראשון שלו, היווה מדורת שבט והיה גורם מוביל בעיצוב, גיבוש וביסוס תרבות הטלוויזיה הישראלית.
הופעת הטלוויזיה בכבלים בשנות ה-90 ולאחר מכן פתיחת ערוצי הטלוויזיה המסחריים (ערוץ 2 וערוץ 10), הביאו לביטול מעמדו הייחודי.

לצד התחרות על לב הצופים, השידור הציבורי בישראל היה נתון בתהליך מתמשך של הידרדרות כלכלית, מוסרית וציבורית: רשות השידור הפכה מגוף ציבורי לכלי שופרם של פוליטיקאים, הופקעה מבעליה החוקיים – הציבור, לא הצליחה להפנים בזמן אמת את משמעות כניסתם של הערוצים המסחריים וכפועל יוצא, נשארה מאחור הן מבחינה טכנולוגית, הן מבחינת תכנים והן מבחינת הצופים; גם מבחינת היצירה המקורית, לא צלחה הרשות למלא את תפקידה ולא השכילה להיות ה”בית של היצירה המקורית”- לחם חוקו של השידור הציבורי.

לאורך תקופה ארוכה המחוקק במדינת ישראל התחבט בניסיונות כושלים לערוך רפורמה בשידור הציבורי, אך לשווא. עשרות ועדות שונות שדנו במצב הרשות הציעו לבצע בה רפורמה, אך אף אחד מדוחות הוועדות מעולם לא יושם.

בשנת 2007 אושרה תוכנית רפורמה להבראת רשות השידור בממשלה ועברה בקריאה ראשונה בכנסת כהצעה לתיקון החוק משנת 1966. התוכנית כללה חיזוק עצמאותה של רשות השידור וניתוקה מהדרג הפוליטי; שקיפות ובקרה של הציבור ושל איגודי היוצרים על המתרחש ברשות; הגדרת מבנה ארגוני חדש ומצבת כ”א ראויה; קפיצת מדרגה טכנולוגית בתשתיות והסטת תקציבים ממשכורות ותקורות- לטובת השקעה בהפקות מחוץ לרשות וטיפוח היצירה המקורית בסוגה עילית.

בעת שהבין האיגוד, בהובלת היו”ר דאז דורון צברי, שהרפורמה חייבת להתחיל מניתוקה של הרשות מהדרג הפוליטי, הקדיש עצמו האיגוד למאבק חריף אשר התמקד בשני מישורים עיקריים: מלחמה בשחיתות שדבקה ברשות ושינוי חוק רשות השידור.

פעולות המחאה כללו הפגנות וכנסי חירום, התפרצויות לישיבות מליאת הרשות, פניות לחברי הכנסת, שרים, מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה ועוד. מרבית המאמצים התרכזו במאבק להדחתו של מנכ”ל הרשות דאז, יוסף (ג’ו) בראל, שהיה אחראי על מינויים לא תקינים ברשות, על מתן דיווחים שקריים והנציח את הקשר בין הון לשלטון.

האיגוד, בשיתוף איגוד התסריטאים והתנועה לאיכות השלטון, הגיש בג”ץ שחייב את הממשלה לדון בהדחת בראל. בג”צ קיבל את העתירה ובסופו של דבר הממשלה קיימה דיון בנושא והחליטה להדיחו.

בראשית שנת 2008 עבר בכנסת בקריאה ראשונה חוק רשות השידור החדש, שהטיוטה שלו נכתבה ע”י חברי האיגוד ויושבי הראש שלו לשעבר דורון צברי ואורי ענבר.

החוק החדש, שהיה אמור להיות הבסיס לרפורמה שתוביל להחייאתו והבראתו של השידור הציבורי, הגדיר את הרשות כ”גוף שידור ציבורי” ולא “ממלכתי” ובכך ניתק אותה כמעט לחלוטין מהשפעה פוליטית וקבע דרכים למינוי אנשי מקצוע מנוסים למנהלי הרשות.

אולם, הממשלה הפילה את הצעת החוק וקידמה, במקומה, הצעת חוק שמחזקת את אחיזת הפוליטיקאים ברשות ועל פיה הממשלה תאשר את מינוי המנכ”ל, את ועדת האיתור למנכ”ל וחלק מחברי המועצה ובכוחה גם לפטר את חברי המועצה ואת המנכ”ל.

איגודי היוצרים יצאו למחאה כנגד הצעת החוק החדשה, ששימרה את הפוליטיזציה ברשות. נציגי היוצרים נפגשו עם שרים וחברי כנסת במטרה להביאם להתנגדות להצעת החוק, יזמו עצומה, עליה חתמו עשרות ארגונים חברתיים, בקריאה להחזיר את השידור הציבורי לידי הציבור וקיימו כנס חירום להצלתו.

במרץ 2012 אושר החוק, אשר הבטיח כי לעולם רשות השידור לא תוכל באמת לעמוד במשימתה העיקרית – להעניק שירות ציבורי שאינו קשור בעמדות פוליטיות ובהלך הרוח של השלטון. כל כוונה של מנסחי החוק לנתק את רשות השידור מהדרג הפוליטי נעלמה מגירסתו הסופית.

שש שנים חלפו בין אישור תוכנית הרפורמה ברשות בשנת 2007 לבין ההחלטה של שר התקשורת דאז גלעד ארדן ושר האוצר דאז יאיר לפיד להקפיאה בשנת 2013.
במהלך כל השנים הרפורמה לא יושמה כראוי, הרשות ביצעה רק “חצי רפורמה”, לא שינתה מהותית את פעילותה ובכלל זה גם לא את אחיזת הדרג הפוליטי בה.
עובדה זו הובילה להחלטה על סגירתה של רשות השידור ופתיחתו של תאגיד השידור הציבורי “כאן”.

בשנת 2014, במסגרת מפגש יוצרים מיוחד עם השר ארדן, בימים בהם נדונה בכנסת הצעת חוק השידור הציבורי החדש, פתח השר דאז במסר ליוצרים: “אני מאמין בכל עומק לבי בחשיבות היצירה בישראל. מה שאתם עושים משפיע על החברה הישראלית. הסרט של דורון צברי (“המדריך למהפכה”, שעוקב אחר הפעילות של צברי והאיגוד לרפורמה ברשות) השפיע עלי. גם אם זה לא הצליח אז, זרעת זרעים”, אמר לצברי.

 בג”ץ איגודי היוצרים – השקעת הרשות בהפקות מקור

במקביל לתמיכתו של האיגוד ברפורמה ברשות, הוא המשיך לפעול כנגד אי עמידתה במחויבויותיה להשקעה בהפקות המקור. בעוד, על פי החוק, רשות השידור היתה מחויבת להשקיע 36% מתקציבה לטובת רכישת הפקות מקומיות קנויות, בפועל, הרשות השקיעה פחות מ-3%.

בשנת 2012 הגיש האיגוד, ביחד עם שאר איגודי היוצרים, עתירה לבג”ץ בעניין אי העמידה של הרשות במחויבויות ההשקעה וכנגד מתווה שגובש בין משרדי ראש הממשלה והאוצר, על פיו הרשות לא תחויב להשקיע את הסכום המלא של הפקות המקור החיצוניות, אלא באופן הדרגתי.

בתשובת בג”ץ לעתירת האיגודים כתב השופט אליקים רובינשטיין כי לשכת ראש הממשלה צריכה לקיים דיון בעניין עם כל הנוגעים בדבר, אך אלו סרבו לפגוש את נציגי היוצרים וסיכמו את עיקרי המתווה עוד בטרם נקבעה פגישה.

בתגובה, איגודי היוצרים פתחו במחאה שכללה, בין היתר, הפגנה מחוץ לביתו של מנכ”ל משרד ראש הממשלה דאז, עו”ד הראל לוקר, ופעולת גרילה שבה הצליחו עשרות יוצרים להפיל את המרכזייה בלשכת מנכ”ל משרד ראש הממשלה באמצעות חיוגים חוזרים ונשנים.

זמן קצר אחרי הגשת העתירה תוקן המתווה, בהסכמת האיגודים, כך שהרשות היתה מחויבת להשקעה מלאה בתוכן רק בשנת 2016, אך עם זאת סוכם כי כבר בשנת 2012 הרשות תשקיע 10% מהכנסותיה בסוגה עלית. התחייבות מפורשת ברוח זו נמסרה על ידי הרשות לבג”ץ.

ככל שהחודשים נקפו, הסתבר שהרשות התכוונה לחמוק ממחויבויותיה והיקפי ההשקעה שלה היו רחוקים מלעמוד ביעדים שנקבעו בחוק.

שופטי בג”ץ, בהרכב שבראשו עמד נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס ולצדו השופטים עוזי פוגלמן וניל הנדל, קיבלו באופן גורף את טענת האיגודים כי אין כל דרך לוודא שהרשות אכן תעמוד ביעדי ההשקעה שלה בהפקות מקור על סמך הדיווחים המאוד כלליים שמסרה לבית המשפט.

השופטים הציעו הסדר יוצא דופן, שבמסגרתו העתירה תישאר תלויה ועומדת למשך שנה נוספת, שבמהלכה תמסור הרשות לבית המשפט שני דיווחים מפורטים על היקף ההשקעה בהפקות מקור בכלל ובסוגה עלית בפרט.

בראשית 2014 בג”ץ מינה את איגודי היוצרים לרגולטור של רשות השידור וקבע כי אחת לשנה, במשך שלוש שנים, הרשות תעביר לאיגודים דיווח מפורט על כל הפקות המקור שלה. עוד קבע בג”ץ כי הרשות תישא בהוצאות שכר הטרחה של איגודי היוצרים.

הקמת תאגיד השידור הציבורי “כאן”

בשנת 2013 מינה שר התקשורת דאז גלעד ארדן ועדה לבחינת המתווה לשידור הציבורי העתידי במדינת ישראל (“ועדת לנדס”). נציגי-ות האיגוד הופיעו בפני הוועדה והדגישו כי בכל תרחיש על רשות השידור להוציא את מרב ומיטב הפקותיה החוצה להפקה חיצונית. עוד אמרו נציגי האיגוד, בין השאר, כי על הרשות לקבוע נוהל מכרזים יעיל ומהיר להפקות, לבטל לאלתר את הנוהג שכל הזכויות ביצירה שייכות לרשות ולכונן ערכים ראויים של נאותות הפקה.

בפברואר 2014 הגישה הוועדה את המלצותיה, כאשר מסקנתה העיקרית היתה כי לא ניתן עוד לשקם את רשות השידור, ולכן יש לסגור אותה — ולפתוח במקומה תאגיד שידור ציבורי חדש, מבלי לגרום להפסקת השידורים במסגרת התהליך. זאת ועוד, חלק ניכר מהמלצות נציגי האיגוד קיבלו גם ביטוי וגיבוי במסקנות הוועדה.

הצעת החוק, שנוסחה ברוח המלצות הוועדה, נדונה במסגרת ועדה מיוחדת שהוקמה בכנסת, בראשות חה”כ קארין אלהרר, ונציגי האיגוד נכחו בכל דיוני הוועדה ופעלו ללא לאות לקידום השינוי ולהפיכתו של התאגיד הציבורי החדש לבית מרכזי ליצירה המקורית.

בחודש יולי 2014 חוק השידור הציבורי החדש אושר במליאת הכנסת ובמסגרתו נקבע, בין היתר, כי כל ההפקות בתאגיד החדש (למעט משדרי אקטואליה וספורט) יהיו הפקות חיצוניות, כשהיוצרים-ות ייהנו ממחצית זכויות היוצרים בהפקות אלו; כי ההשקעה בהפקות המקור תעמוד על סך של 180 מיליון שקלים לפחות, מתוכם יושקעו 90 מיליון שקלים בסוגה עילית וכן כי התאגיד ינותק מהדרג הפוליטי, בין היתר ע”י ביטול סמכותו של שר התקשורת לפטר את מנכ”ל התאגיד וביטול סמכותו של שר האוצר להתערב בדרכי חלוקתו וניהולו של תקציב התאגיד.

במסגרת החוק אף נקבע כי תופסק גביית האגרה מהציבור, דבר שהוביל להפסקת תקצובה של הרשות. בניגוד ללשון החוק, שקבע כי משרד האוצר ישלים את הכנסות הרשות בתקופת הביניים עד שיפתח התאגיד החדש, בפועל הלכה קופת הרשות והידלדלה עד לכדי מצב של עצירת ההפקות, שהובילה לפגיעה קשה בפרנסתם של היוצרים והיוצרות והעובדים והעובדות בתעשיית הטלוויזיה.

נציגי-ות האיגוד, ביחד עם נציגי-ות איגודי היוצרים הנוספים, קיימו פגישות ארוכות ונעשו אינספור פניות לכל הגורמים הרלבנטיים, בניסיון להביא לידי קיום הוראות החוק. משאלו לא צלחו, פתחו האיגודים במחאה, ששיאה בהתייצבות עשרות יוצרים מתחת לביתו של מנכ”ל משרד התקשורת דאז, שלמה פילבר, בדרישה למנוע הפקרתה של ההפקה המקורית בשידור הציבורי.

אחרי מאבק עיקש וממושך לחידוש העברת הכספים שנועדו להפקות מקור בשידור הציבורי, משרד האוצר אישר העברתם של 60 מיליון שקלים למטרה זו.
העברה זו היתה הראשונה מבין העברות כספים נוספות שהוזרמו לתאגיד לצורך הפקות מקור.

בחודש יולי 2016 נתבשרו היוצרים כי שר התקשורת רה”מ בנימין נתניהו ויו”ר ההסתדרות אבי ניסנקורן מובילים מהלך לדחיית פתיחת תאגיד השידור הישראלי ב-18 חודשים וקביעת תחילת פעילותו לשנת 2018.

מהלך זה הסתמן כמהלך שמשמעותו המיידית היא הפסקה חוזרת בהזרמת הכספים להשקעה בהפקות המקור.

ב-23 ביולי עשרות יוצרות ויוצרים הפגינו ברחבת בית ההסתדרות בתל אביב במחאה על העסקה שנרקמה בין יו”ר ההסתדרות לבין שר התקשורת.

לאחר פעולת המחאה בהסתדרות, נציגי איגודי היוצרים נפגשו עם יו”ר ההסתדרות ניסנקורן, וזה הבטיח כי בכל מצב בו תדחה תחילת פעילותו של התאגיד – המחויבות להשקעה בהפקות המקור והזרמת הכספים לצורך כך לא תיפגע.

בראשית חודש אוגוסט אישרה מליאת הכנסת את הצעת החוק המתוקנת של תאגיד השידור הציבורי בקריאה שנייה ושלישית, כשהתיקון המשמעותי בחוק התייחס למועד העלייה לאוויר של שידורי התאגיד וקבע שהשידורים יחלו, לכל המאוחר, ב-30 באפריל 2017. עם זאת, תתאפשר התחלה מוקדמת יותר כבר ב-1 בינואר, בכפוף לאישור שר התקשורת ושר האוצר.

בעקבות התערבות איגודי היוצרים, על אף התיקונים החדשים שאושרו בחוק, ההשקעה הכוללת של התאגיד בהפקות המקור נותרה על כנה, כפי שנדרש בחוק.

בראשית חודש אוקטובר 2016, הודיע שר התקשורת דאז, רה”מ נתניהו, כי בכוונתו להוביל מהלך לסגירת התאגיד. לאור זאת, יצאו יוצרי-ות ועובדי-ות הקולנוע והטלוויזיה למאבק חריף במטרה לעורר את הדיון הציבורי ולאפשר את הקמת התאגיד.

המאבק כלל מספר פעולות מחאה: הפגנות מול בתיהם של שר האוצר משה כחלון; שר החינוך נפתלי בנט ורה”מ נתניהו; פעולת מחאה בכיכר “הבימה” וצעדה לכיוון משרד התקשורת בתל אביב; פעולת מחאה מול משרד רה”מ בירושלים, ועוד.

בראשית ינואר 2017 אישרה מליאת הכנסת את חוק דחיית שידורי התאגיד בקריאה שניה ושלישית ומועד פתיחתו נקבע לאפריל 2017. אישורו של התיקון העלה חשש אמיתי כי עצם דחיית הקמתו של התאגיד תאפשר לרה”מ לפעול לסגירתו, או לכל הפחות לפעול להחלשתו.
כצפוי, כוונת רה”מ נתניהו לסגור כליל את התאגיד לא נעלמה, בעוד שר האוצר משה כחלון התנגד למהלך.במסגרת פשרה בין השניים, אומץ מתווה לפיו יוקם תאגיד חדשות ואקטואליה חדש שיהיה נפרד מתאגיד השידור הציבורי “כאן”. מתווה זה דומה למתכונת בה פועלות חברות החדשות בערוצים המסחריים – כאשר יש שתי זכייניות, קשת ורשת, וחברת החדשות הנמצאת בבעלותן היא יחידה נפרדת.

על אף שהמתווה לא פגע בתקציב הפקות המקור, החיבור בין הרשות לדרג הפוליטי ורצונו של זה לשלוט בה חזרה לסדר היום. בעקבות עתירות שהוגשו לבג”ץ ע”י ח”כ איתן כבל וארגון העיתונאים, הוציא בג”ץ צו ארעי המשהה את פיצול התאגיד, יממה לפני עלייתו לשידור.

מרגע אישור חוק השידור הציבורי החדש בחודש יולי 2014, נציגי-ות האיגוד ושאר איגודי היוצרים פעלו ללא לאות למען הקמתו של תאגיד השידור החדש ווידאו כי היצירה המקורית וציבור היוצרים והיוצרות לא ייפגעו. למרות הדיונים הסוערים, הדחיות, המחאות ושלל התיקונים החדשים שאושרו בחוק מרגע חקיקתו הראשית – ההשקעה הכוללת של התאגיד בהפקות המקור נותרה על כנה, כפי שנדרש בחוק.

זה שנים שהאיגוד מפלל לשידור ציבורי ראוי, מקצועי ועצמאי שמנותק משיקולים מסחריים ופוליטיים, וימשיך לוודא כי השידור הציבורי יממש את החזון ליצירה מקורית עשירה וחופשית, המייצגת מגוון קולות וכי התאגיד החדש יהווה בית אמיתי ליוצרים-ות הישראלים.

ארכיון הרשות

הצלת ארכיון רשות השידור

ארכיוני רשות השידור מכילים אוספים בעלי חשיבות רבה, המהווים חלק בלתי נפרד מהמורשת התרבותית הישראלית ומתעדים מהלכים היסטוריים וחברתיים המלווים את ישראל מהתקופה שלפני הקמת המדינה ועד ימנו, בכלל זה בעשורים שלא היו בהם שידורי רדיו וטלוויזיה מלבד “קול ישראל” או “הערוץ הראשון”.

החומרים המוקלטים מאוחסנים באמצעים טכנולוגיים מיושנים, ועל מנת לשמר אותם ולאפשר בהם שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים יש להמירם לפורמט דיגיטלי.

רבות כבר נכתב ונאמר על קורות כישלון הטיפול בחומרי הארכיון; על מסקנות מבקר המדינה; על כספי פרויקט המורשת שלא הוזרמו ועל המיזם המשותף עם אוניברסיטת הרווארד, שנתקע בצינורות הבירוקרטיה.

ניכר היה גם שבכל תהליך פירוקה של רשות השידור והקמתו של תאגיד השידור הציבורי החדש נשכחה החשיבות הגבוהה בשימור ארכיון ובטיפול במצבו הקריטי.

בחודש אוקטובר 2015 יצא האיגוד, יחד עם שאר איגודי היוצרים, בקריאת חירום לרה”מ, שרת התרבות, יו”ר ועדת הכלכלה, מנכ”ל משרד התקשורת ולגורמים נוספים והבהיר כי ללא התערבות מיידית, ארכיון רשות השידור יגיע במהרה לכליון.

בעקבות פניית איגודי היוצרים, כינסה ועדת הכלכלה דיון מיוחד בנוגע למצבו הקריטי של הארכיון ובסופה נקבע כי האחריות על שימור חומרי הארכיון תועבר לידי תאגיד השידור הציבורי החדש.

בראשית שנת 2016 פרסם התאגיד מכרז לקבלת הצעות מספקים לצורך דיגיטציה של ארכיון הטלוויזיה ובחודש נובמבר אותה שנה הוכרזו החברות הזוכות. הליך הדיגיטציה המלא צפוי להימשך 3-4 שנים.

המהפכה בתמחור חומרי ארכיון הרשות

ארכיון הרשות הוכר בשנת 2011 כאתר מורשת לאומי. ככזה הוא זכאי לתמיכה ממשלתית, ולפיכך מחויב על פי חוק לגבות מחירי עלות מהמשתמשים בחומריו.

בפועל, התעריפים שגבתה הרשות עבור השימוש בחומריה היו גבוהים לאין שיעור בהשוואה למחירוני ארכיונים אחרים, כולל אלו המצויים בבעלות המדינה, ולא היה ספק כי אינם משמשים כלל לכיסוי עלות ניהול הארכיון ותחזוקו אלא מהווים מקור הכנסה עבור הרשות.

על כן, בשנת 2013 איגוד הבמאיות והבמאים, ביוזמת ובשיתוף שורת במאים-ות, פתח במהלך להוזלה משמעותית, לכדי מחיר עלות, בתשלום עבור השימוש בחומרים.

בשלב הראשון, עורכי הדין מיכאל ספרד ושלומי זכריה שלחו בשם האיגוד מכתב לשר התקשורת דאז גלעד ארדן וליו”ר הרשות דאז אמיר גילת בדרישה לשינוי מיידי במדיניות התמחור של הארכיון. משהרשות בחרה להתעלם מפניותיו החוזרות והנשנות של האיגוד, זה גייס את איגוד המפיקים ואת פורום היוצרים הדוקומנטרים ויחד הגישו עתירה לבג”ץ נגד מדיניות הניהול הקלוקלת של הארכיון.

במקביל לעתירה ועקב חקיקת חוק השידור הציבורי החדש, המציין במפורש כי תמחור חומרי הארכיון יעשה על פי עקרון “עלות ללא רווח” – הודיעו כונס הנכסים הרשמי שהיה אחראי על הליך פירוק הרשות, דוד האן, והעורך הראשי דאז של הרשות, יונה ויזנטל, על הוזלה ניכרת בעלויות חומרי הארכיון ונקבע כי דקת חומר מהארכיון, שנועדה לשימוש מסחרי, תתומחר באופן אחיד ומחירה יעמוד על 1,000 שקלים בלבד, במקום 3,000-4,500 שקלים שהיו נהוגים על ידי הנהלת הרשות הקודמת.

איגוד הבמאיות והבמאים ימשיך לעקוב אחר הליך הנגשתו של ארכיון השידור הציבורי ויפעל בכל האמצעים שברשותו כדי לוודא שהחומרים האצורים בארכיון, המהווים נתח משמעותי מההיסטוריה התרבותית והחברתית של מדינת ישראל, יישמרו לשימושם של עוד דורות רבים של יוצרות ויוצרים.