15 במאי 2024
השאלון || ״השיבה מהפלנטה האחרת״, סרטו של אסף לפיד, עכשיו ב׳כאן׳ וברחבי הארץ
ֿֿאיגוד הבמאיות והבמאים ממשיך בסדרת הפרופילים על במאים.יות, עם סרטים בקנה | תיהנו לכם.ן!
אסף לפיד הוא במאי ועורך. סרטו התיעודי, “ק. צטניק – השיבה מהפלנטה האחרת”, הוקרן ערב יום השואה ב׳כאן 11׳ וזיכה אותו בפרס היוצר המבטיח לשנת 2024 בפסטיבל אטלנטה.
- כמה מלים על הסרט
הסרט הוא על ק.צטניק, שהיה סופר ששרד את השואה ועיצב, בעצם, את זכרון השואה בישראל דרך הכתיבה, שהצטמצמה לכדי ביטוי אחד שנקרא הפלנטה האחר. זה היה מעין דימוי לאושוויץ ככוכב לכת אחר. בשנות ה-70 הוא טופל באמצעות LSD, ובחר להתמודד כך עם הטראומה, מה שאנחנו כמדינה לא עשינו. דרך הסיפור שלו אני מנסה לספר סיפור של מדינה, של הרגע בזמן בו אנחנו נמצאים כרגע.
- מה הדבר שגרם לך לצאת לדרך עם הסרט?
אני חייב להודות שזה היה הגילוי שלי שהוא עשה LSD. פשוט לא האמנתי שזה קרה. אפילו בלי ההקשר של הקונטקסט התרבותי. ק. צטניק. למדנו אותו בתיכון, והוא היה מבחינתי הדוד הזקן והעצוב מהמחנות, האיש שהתעלף במשפט אייכמן, הקול של המתים. ביטויים כאלו שלא בהכרח מתחברים לטיפולי LSD. את יודעת, שואה ופסיכדליה זה לא שני דברים שמתחברים באינסטינקט, לפחות לא אצלי. זאת אומרת, ידעתי שהיו כל מיני טיפולים נסיונים בסיסקטיז, בסבנטיז, אבל אף פעם לא דמיינתי שק. צטניק יהיה אחד מהם. דמיינתי את זה יותר באיזורי הבוהמה. בדיעבד התברר לי שהדימוי שלו היה שגוי מהיסוד. כשראיתי את הראיון שהוא נתן בשנות השמונים לרם עברון, והציב שם מסר הומניסטי כזה, חשבתי שזה כמעט לא ייאמן שמישהו אמר את זה בישראל של שנות ה-80. שם הרגשתי שהסיבה שאני עושה את הסרט נהיית אקטואלית, ולא רק מתעסקת באירוע שהיה.
עסקתי הרבה בשאלה איך מייצגים היום שואה, איך מספרים שואה ב-2024. השאלה היתה איך אני כן מצליח לחולל, בתקווה, את המחשבה המחודשת על הטראומה. זה גזל המון אנרגיה, בקטע טוב, מבחינת החלטות הבימוי, החל מהבחירה הראשונית של אנחנו הולכים דווקא אל האנשים החיים, ולא אל האנשים המתים. ואז פתאום אתה אומר, רגע, מה שרדף אותו זה המבט הזה שלהם, התחושה של האנשים החיים, וכשנתקלתי באימאג׳ים האלו, מתוך אושוויץ, מהסלקציה בדרך לתאי הגזים, הרגשתי שזה זה, סוג של פיצוח.
הדבר השני היה לנסות לחולל את הדימויים המוכרים באנימציה ממוחשבת. כולנו מכירים את הבלוקים האלו, כולנו מכירים את הרכבות, כולנו מכירים את הצריפים. בואו ננסה ליצר אותם מחדש באופן שבו אתה כצופה נאלץ לא לקבל אותם כמובן מאליו, והמרחק הזה גורם לצופה להסתכל מחדש יל כל התמונה. כשהפיצוח הוויזואלי הגיע, הרגשתי שהנה, אני יכול לספר סיפור.
צילום: רן מנדלסון
- מה הסרט האחרון שראית בקולנוע?
“אזור העניין” של ג’ונתן גלייזר. יש בו המון הישגים, בעיקר ברמת המבע הקולנועי, יש שם כמה שוטים שעוד יישארו איתי להרבה זמן. גם עיצוב הפסקול מבריק. באופן כללי יש תחושה של חוויה קולנועית שהיא כמעט נדירה בימינו. עם זאת, אני מוכרח להודות שיחד עם החוויה הרגשתי שיש משהו דל בתפיסה שלו את האירועים, מבחינה מחשבתית.
- מה הזכרון הראשון שלך מהקולנוע?
“הגוניס”, איזה פחד. ראיתי אותו לדעתי בקיץ במוזיאון ישראל, אני לא יודע אם זה הגיוני, כשהייתי ממש ילד קטן, זה היה עם ההורים שלי, ואני זוכר כמה הלחיץ אותי ההוא עם העין באמצע המצח. אני זוכר את עצמי יוצא משם, ממש זוכר את החוויה של להישאב לתוך עולם אחר לגמרי.
- איזה סרט ראית הכי הרבה פעמים?
יש סרטים שחזרתי אליהם הרבה פעמים. למשל, “פורס מז’ור” שראיתי אין ספור פעמים, גם הקרנתי אותו שנים לסטודנטים שלי. היה בו משהו מושלם, הוא הצליח למצות איזושהי טענה בצורה כל כך מושלמת. יש בו איזון שאני נורא אוהב, הוא גם דרמה והוא גם מצחיק וגם סופר אירוני, סופר אינטליגנטי, הוא מתפרק ומרכיב את עצמו כל הזמן מחדש, סרט שנורא כיף לראות. הוא גם ערוך מבריק, מצולם מבריק, הפסקול שלו מבריק. זה סרט שאתה יכול לפרק למרכיביו וכל אחד מהם עובד מעולה.
כנ״ל “סינקדוכה, ניו יורק”, זה סרט מדהים, שראיתי מספר דו ספרתי של פעמים – או שלם או בחלקים או סצינות או רק 10 דקות – סרט שאני נורא נורא אוהב. יש בו חיבור ייחודי בין רגש מפעם להברקה קולנועית. את “המדבר האדום” של אנטוניוני ראיתי כמה וכמה פעמים. זה סרט כל כך יפה וכל כך מרגש.
- אחרי אילו סדרות אתה עוקב?
עקבתי אחרי “היורשים”, כמו כולם, היה מדהים. העונה האחרונה היתה מוצלחת. קודם כל נורא נחמד לראות איך זה משתפר מרגע לרגע כי זה התחיל די מג׳עג׳ע, העונה הראשונה, ולאט לאט היא תפסה תאוצה, והגיעה למקומות די מבריקים. מאז אני חייב להודות שאני קצת מחפש את עצמי, לא זוכר אם משהו תפס אותי ממש. מה רואים היום בכלל? מה אני מפספס?
- איזה סרט הכי השפיע עליך?
הייתי בן 19, והיתה בפסטיבל חיפה רטרוספקטיבה לאנגלופולוס, והם הביאו את “נצח ועוד יום”. זו היתה פשוט הקרנה מדהימה, חשבתי שזה מושלם באמת, סרט ארוך שיש לך זמן לעבד את החוייה תוך כדי הצפיה, אתה יושב ואומר זה כל כך טוב, זה כל כך טוב. זה סרט שאני מעריץ עד היום. אני זוכר את התחושה שזה לא יאומן שמישהו עשה את הסרט הזה. אמרתי לעצמי, כזה אני רוצה לעשות. ואני זוכר שבמבחנים של סם שפיגל שאלו אותי איזה במאי אני אוהב ואמרתי אנגלופולוס, ולדעתי ככה התקבלתי ללימודים.
אני מקפיד כל שנה לציין את תאריך פטירתו של אנגלופולוס בינואר, ומקרין לסטודנטים סצינה מתוך אחד הסרטים שלו, בתקווה שאחד מהם ייקח סרט שלו ויראה. אני לא יודע אם זה אי פעם קרה, אבל אם כן אני עשיתי את שלי בעולם זה. במאי מדהים.
תכלס, יש עוד מלא סרטים, היו רגעים יפים בקולנוע. שלא יישמע שאני מספיד פה משהו. אני חושב שזו תקופת מעבר שצריך לראות איך נצא בצד השני שלה. אני מודה שאלה לא רגעים מאוד יפים של הקולנוע, אבל אני לא חושב שזו אמנות שתיעלם. היא צריכה להמציא את עצמה מחדש, גם בהפצה, באיך להגיע לקהל, איך לספר סיפור.
- איזו סדרה הרסה לך את ההייפ?
לא שרדתי את משחקי הכס, ניסיתי כמה פעמים. ניסיתי, סבלתי, ניסיתי עוד פעם, הצלחתי לראות יותר, סבלתי, ובאיזשהו שלב אמרתי טוב, זה פשוט טלנובלה. אני מתנצל בפני מיליוני מעריצים בעולם. לא הצלחתי להבין מה רוצים ממני.
- מה הגילטי פלז׳ר שלך? סדרה שאתה קצת מתבייש שצפית בה?
ראיתי את “וי.פי”, שזה אולי לא כזה זבל, אבל העונות האחרונות כבר היו מחדל, הייתי כנראה אחד האנשים היחידים בעולם שראה את זה עד הסוף, כולל כל העונות, כולל פרק הסיום הנוראי. זה מתחיל מעולה אבל פשוט נגרר למקומות מביכים. בסוף יש איזה פרק של עשרים שנה אחרי, הם כולם זקנים, זה נורא, באמת. אבל כן, אני ראיתי את זה עד הסוף.
- איזה די.וי.די או קלטות וידיאו אתה עדיין שומר?
יש לי מלא, לא נעים לי להגיד, יש לי ערימות של די.וי.די. קודם כל יש לי את “נצח ועוד יום” של אנגלופולוס, אין לי איך לראות אותו, אין לי מכשיר די.וי.די כבר שנים, אבל אני שומר אותו כי אני זוכר שהיה מאוד קשה להשיג את זה. ויש לי את קישלובסקי, טריפו, ערימות של די.וי.די. פעם זה היה על מדף פרוס לאורך, אחר כך במגדלים, בסוף בקופסאות, והיום זה נעול באיזה מחסן, אבל אני אתקשה מאוד לזרוק אותם לפח.
- מי היוצרים שהכי מעניינים אותך היום?
אובוייסלי פול תומאס אנדרסון ורובן אוסטלנד שעשה את “פורס מז’ור”. “הריבוע” היה סרט מעניין, אבל עם בעיות, “משולש העצבות” היה קצת פחות טוב עם רגעים חביבים, אבל עדיין מעניין אותי מה הוא הולך לעשות. להבדיל, למשל, מווס אנדרסון שכבר לא מעניין אותי. לא מסוגל לראות אותו יותר.
בתחום הדוקומנטרי יש דברים, ראיתי את סרגיי לוזניצה בפסטיבל ירושלים, שהוא תמיד מעניין במה שהוא עושה, אדם קרטיס תמיד מעניין. קצת התאכזבתי השנה מהזוכים של הפסטיבלים, ראיתי לא מעט מהם בירושלים, וראיתי את הזוכה של סאנדאנס, את “אלף ואחד”, שהיה פשוט לא טוב בעיניי. ראיתי את קתרין ברייה האחרון, הסטינג שלו מעולה, יש רגעים נהדרים אבל אז הסרט פשוט נתקע. ויש לך עוד ארבעים דקות לבלות עם סרט שלא זז. יש עכשיו את הקוריאני שכולם אומרים שהוא באמת מעולה, אולי אני אשלם כרטיס ואלך לראות אותו בקולנוע. אבל איפה רואים עכשיו, בלב ובסינמטק. זה חלק מהעניין, ההפצה מאוד מצטמצמת, פעם היה אפשר לראות את זה בהרבה בתי קולנוע, אני זוכר שראיתי את “הקו האדום” בקולנוע גת, את החוויה לשבת באולם, עם מערכת סראונד מטורפת, לא המון אנשים אבל גם לא ריק, ויש רגעים שהפגזים באים מאחורה וזה די מדהים. והיום אין גת, אין הוד, אין פאר.
צילום: תום וינטראוב לוק
- סרט אחד שתיקח איתך לריטריט?
אני מניח שלמרבה הקלישאה הייתי לוקח את “הסנדק”. לא רק כי זה פשוט סרט מושלם, כל כך מתפקד, כל כך מוצלח, כל כך מרגש, אלא שעם השנים נהייתי סאקר של קראפט טוב, אני מאוד מעריך את זה, יש הרבה יותר מקראפט טוב בסרט הזה, אבל אני כאילו חוזר ונהנה מהבמאים האלו ששולטים במדיום, שאולי פעם פחות הערכתי.
נגיד, יש סצינה שאני מקרין לסטודנטים שלי מ”מינכן” של שפילברג. זה לא סרט טוב, אבל יש שם סצינה אחת טובה עם הטלפון. יש שם בנייה טובה, פסקול נהדר, ואתה אומר, האיש יודע מה הוא עושה. אתה מרגיש שאתה בידיים בטוחות.
אנשים לא מתאמנים ולא מגיעים לסרט השלישי שלהם כשהוא כבר מעולה, משופשף ומעניין, כמו שהרבה מהבמאים שאנחנו אוהבים אתה רואה את הראשונים שלהם ואתה אומר – מעניין, אבל הם עוד מחפשים, זה לא מבושל עד הסוף. ואז הם מקבלים קצת יותר ופתאום הם מגיעים למשהו שאתה אומר עליו וואו. אני זוכר את הראשונים של כולם, של אוסטלונד, פון טרייר. אפילו הם לא היו מספיק טובים.
כסטודנט, אתה עושה תוך כדי לימודים 2-3 סרטים קצרים כך כשאתה מגיע לסרט הגמר אחרי שעשית איזה תהליך מסוים, אבל פיצ׳ר זה לא כמו לעשות ארבעה קצרים. זו יריעה אחרת. יש דברים שעד שלא תעשה אותם אתה לא תדע אותם, ובפיצ׳רים יש לפעמים כל כך הרבה זמן בין הראשון לשני. חוויתי את זה עכשיו נורא חזק, אני כבר שנים בעולם הזה, שנים אני ליד אנשים שבדיוק סוגרים את הסרט שלהם, אבל זה עולם אחר לחלוטין לעשות אותו בפועל, להוביל אותו, לבין להיות עוד אחד בתוך המערכת. וברור לי לחלוטין שמה שאני אביא לפיצ׳ר השני הדוקומנטרי, הרבה מהבעיות שיש לי עכשיו פשוט כבר לא יקרו. ובתקווה הוא יהיה יותר רהוט, יותר מסוגנן, יותר אפקטיבי.
- על מה דחוף לך להמליץ עכשיו?
פרויקט של אדם קרטיס על רוסיה, “טראומה זון”. הבעיה עם אדם קרטיס היא שלפעמים הוא כופה את הרעיונות שלו על החומרים עם הווייס אובר הכל יודע, הוא מכניס אותך לפעמים לכל מיני מקומות שאתה אומר… אה. זה קצת צולע. ופה הוא לא מדבר. ויש לו כל מיני גיבורים, ויש ילדה מדהימה שרוקדת, יש שם דמויות שאתה אומר וואו. ובגלל הנפח הזה יש תחושה שיש שם פיסת חיים. יש שם משהו שמרגיש טיפה אקלקטי, הציר הוא בעצם מנפילת הקומוניזם עד העלייה של פוטין.
ויש גם את מה שעבר על הכלכלה, ואת ההפרטה של המדינה, וההתמוטטות, והיחסים עם ארצות הברית, אבל זה רק השלד של הסיפור. עליו מונחים כל מיני סיפורים, וזה מכניס אותך לפריסה נורא רחבה של המון מדינות, המון אנשים, ולאט לאט זה מצטבר לתחושה כזאת של This is Russia, נורא יפה. הוא גם עורך מבריק. הוא מצליח לחבר ברגש רגעים שאין לך שום סיכוי לחבר אותם.
אגב מה שדיברנו על קראפט.
- על מה אתה עובד עכשיו?
המצב הוא כזה: כל מה שהיה על השולחן שלי אחרי שסיימתי את “השיבה מהפלנטה האחרת” ולפני ה-7.10 הלך לפח. אני עדיין מחפש את התשובה לשאלה איך אני יכול לעשות קולנוע אחרי ה-7.10. לא בא לי לעשות סרט על האירוע עצמו, זה מרגיש לי קרוב מידי ונטול פרספקטיבה, ומצד שני יש תחושה שהכל כל כך בוער עכשיו ושזה קצת מוזר להתעסק במשהו אחר. אני עדיין מחפש את השביל.
התחלתי לתחקר נושא שנוגע ולא נוגע במציאות הזאת. נראה לאן כל זה ייקח אותי.
השיבה מהפלנטה האחרת״, סרטו של אסף לפיד, עכשיו ב׳כאן׳ והקרנות ברחבי הארץ
להקרנה הבא בנוכחות הבמאי:
מכון ון ליר בירושליים | יום שלישי | 28.05.24 | בשעה 18:00
יש לכם סרט חדש בקולנוע, סדרה חדשה שיוצאת בטלוויזיה, זכיתם בפרס גדול, הגעתם לנטפליקס – ואתם רוצים להופיע בפינת ׳השאלון׳?
מוזמנים לפנות אלינו מראש, נשלח לכם את השאלון, נקבע לדבר, וננסה לשלב אותכם בפרסומים שלנו לקראת יציאת הפרויקט לקהל.
אנא שלחו אימייל לאליה, מנהלת התוכן והפרוייקטים של האיגוד- content@directorsguild.org.il
