על המשמר: חוק זכויות יוצרים

הדיונים בוועדת הכלכלה בנוגע לתיקון חוק זכויות יוצרים החלו, אך מעיון בנוסח החדש עולה חשש ממשי […]

View more

תמלוגים לבמאים: היסטורית המאבק

בשנת 1999 הקימו הבמאים-ות, ביוזמת הבמאי אורי ענבר, את תב”י – חברת התמלוגים של הבמאים-ות בישראל. שנה לאחר מכן החליט חלק גדול מציבור התסריטאים-ות לפרוש מאקו”ם ולהקים חברת תמלוגים משותפת עם הבמאים-ות. בעקבות זאת שינתה תב”י את שמה לתלי והפכה לחברת התמלוגים של הבמאים-ות והתסריטאים-ות.

השנים הראשונות להקמתה של תלי התאפיינו בקשיים רבים, זאת מאחר וגופי השידור סירבו להכיר בבמאי-ת כיוצר-ת של היצירה האורקולית וכן הערימו קשיים רבים על המו”מ עבור התמלוגים לתסריטאים.

ביוני 2003, בעקבות תביעה שהוגשה על ידי תלי כנגד אקו”ם בדרישה לקבל תמלוגים לבמאים-ות על מכירת קלטות וידיאו ריקות (בשל האפשרות להקליט עליהן יצירות קולנועיות וטלוויזיוניות), קבעה השופטת יהודית שיצר בפסק ביניים (במסגרת בקשה לדחייה על הסף) כי במאי-ת הוא מחבר-ת יצירה.
“אין אפשרות ליצור סרט ללא במאי”,
קבעה השופטת בהחלטתה, “וכמעט לא קיימים סרטים שנוצרו ללא מישהו שיביים אותם. לכן זכאי הבמאי להכרה בזכויותיו”.

בשנת 2005, לאחר מאבק משפטי שנמשך כחמש שנים, בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק כי לבמאים-ות יש זכויות יוצרים ביצירה קולנועית שביימו, בהיותם-ן חלק ממחברי היצירה. בתוך כך במאים-ות יכולים-ות לדרוש תשלום תמלוגים עבור סרטים או תוכניות שביימו ושישודרו בטלוויזיה, כפי שזכאים להם תסריטאים ומחברי המוסיקה.

פסק הדין התקבל לאחר שבשנת 2000 תלי הגישה תביעה כנגד זכייניות ערוץ 2 “קשת” ו”טלעד” ובה ביקשה מבית המשפט להצהיר על הבמאי שי כרמלי כעל בעל זכויות יוצרים בפרקים בסדרה “זבנג”, ששודרה על ידי הזכיינית “קשת”, ועל הבמאי דורון צברי כעל בעל זכויות יוצרים בכתבה התיעודית “הרנטגן”, ששודרה בתוכנית “עובדה” ב”טלעד”. כמו כן ביקשה תלי כי בית המשפט יצהיר שהם זכאים לתמלוגים בגין כל שידור של התוכניות שביימו.

בפסק הדין קבעה השופטת ענת ברון כי הבמאים-ות משקיעים-ות מאמץ ויצירתיות בבימוי יצירותיהם-ן ו“בזכות עבודת הבמאי-ת ‘התוצר הסופי’, המוצג לעיני צופי הטלוויזיה, שונה מהחומרים השונים שמהם עוצב: הצילומים, הקול וכו'”.

בפסק הדין הסופי בתביעה כנגד אקו”ם, קבעה השופטת שרה גנות כי החלטתה של השופטת שיצר והחלטת השופטת ברון (בתביעה כנגד “קשת” וטלעד”) – מהוות הלכה עקרונית ולכן אין מקום לדון יותר בסוגיה האם לבמאי-ת יש זכויות על פי החוק בישראל, סוגיה זו הוכרעה סופית.

לאורך השנים, אחת המתנגדות העיקריות להעברת תמלוגים לבמאים-ות היתה חברת HOT, אשר קראה תיגר על עצם הזכות של במאים-ות לקבל תמלוגים, פעלה באופן גלוי לביטול מוחלט של הצורך לשלמם ונתנה הוראה חד משמעית כי בכל ההפקות הפנימיות ובכל ההתקשרויות החיצוניות יימחקו באופן טוטאלי כל זכויות היוצרים של הבמאים-ות.

בשנת 2004 התנהלה בבית המשפט תביעה של חמישה במאים ותסריטאים נגד HOT בגין אי תשלום תמלוגים. בתביעה זו פסקה השופטת רות רונן כי שניים מהתובעים, שלא חתמו על הסכמי עבודה עם מפיקים, זכאים לקבל תמלוגים מ- HOT וקבעה מפורשות שהבמאים-ות והתסריטאים-ות הם-ן בעלי-ות זכויות היוצרים ביצירתם-ן.

יש לציין כי השופטת רונן דחתה את תביעתם של חלק מהתובעים ונימקה את החלטתה בכך שכל עוד יוצר-ת, במאי-ת או תסריטאי-ת התחייב-ה בחוזה לגוף משדר, הוא-היא מחויב-ת לאותו חוזה. במידה ונושא התמלוגים לא הוסדר בחוזה, אזי הזכויות נשארות אצל היוצר-ת עצמו-ה.

במקביל לפעילות המשפטית, האיגוד, ביחד עם איגוד התסריטאים, פתח במחאה חריפה כנגד HOT, אשר כללה סדרה של אירועי מחאה סוערים ויצירתיים שהובילו לשביתת חוזים – כשהיוצרים התבקשו לסרב לחתום על הסכם שמאלץ אותם לוותר על זכותם לתמלוגים. המשמעות הייתה השבתה בהדרגה של עבודת היוצרים עם HOT, כאשר במקרים רבים שילמו במאים-ות ותסריטאים-ות מחיר של הפסד מקור פרנסתם-ן.

בעקבות פעולות המחאה השונות, שלוו גם בפעילות בכנסת בנושא והובילו לחקיקת חוק זכויות יוצרים החדש בהמשך, ועם הניצחון בבית המשפט, במרץ 2007 נחתם הסכם בין תלי ל-HOT, שנועד לאפשר לבמאים ותסריטאים לשמור על זכותם לתמלוגים על בסיס קבוע וחתם באופן סופי את הסכסוך.

לקראת סוף שנת 2013, בהמשך לדרישה של גופי השידור שלא לאשר את פעילותה של תלי, המליץ הממונה על ההגבלים דאז, פרופ’ דיוויד גילה, להכריז על תלי כהסדר כובל ולא לאשר את פעילותה. עמדתו של גילה היתה כי תלי לא תוכל לנהל מו”מ בשם חבריה, אלא שאת המו”מ ינהל כל תסריטאי וכל במאי בנפרד – דבר שכמובן איננו ישים ואיננו אפשרי כלל ועל פי כל היגיון בריא עלול היה להביא לכך שלא יהיו תמלוגים לבמאים ותסריטאים.

איגוד הבמאיות והבמאים, יחד עם איגוד התסריטאים, פעל ביתר שאת על מנת לשנות את רוע הגזרה, שאיימה למוטט את יוצרי הקולנוע והטלוויזיה בישראל. הפעילות כללה הפגנות סוערות, מערך הסברה יעיל מול התקשורת ובעלי עניין, דיונים בוועדות הכנסת ומול מנהלי גופי התקשורת המקומית.

כשנה לאחר שהממונה על ההגבלים העסקיים הגיש את חוות הדעת שאיימה להשבית את פעילותה של תלי ואחרי מאבק ציבורי ארוך, בחודש דצמבר 2014 אושר “חוק תלי”  במליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית. החוק, שכונס לפרק בחוק הקולנוע, מעגן את זכותם של יוצרים להיות מיוצגים בתאגיד לניהול משותף של זכויות יוצרים באמצעות חברת תמלוגים. בהתאם, החוק מסדיר את פעילותה של תלי.

בחודש יוני 2016, 15 שנים וחצי מאז היווסדה, אושרה פעילותה של תלי גם בבית הדין להגבלים עסקיים.

איגוד הבמאיות והבמאים ימשיך לוודא שמירת העיקרון שזכויות יוצרים שייכות ליוצרים-ות, וכי כל הזכיינים ויצרני התוכן, לרבות בפלטפורמות החדשות, מחויבים לכבדו.

חוק זכויות יוצרים החדש (2007)

לאחר למעלה מעשור של מאבק של איגודי היוצרים, נחקק בשנת 2007 חוק זכויות יוצרים “החדש”, אשר החליף את החוק המנדטורי משנת 1911, ונכנס לתוקף בתאריך 25.5.2008.

במקור, כוונת משרד המשפטים הייתה לשנות מהיסוד את העיקרון של זכות היוצרים ולקבוע לראשונה שזכות היוצרים הראשונה ביצירה קולנועית תהיה שייכת למפיק (בגרסה המוקדמת של הצעת החוק) ולמזמין (בגרסה מאוחרת יותר של הצעת החוק). האיגוד, ביחד עם איגוד התסריטאים ותלי, פעל בכל מאודו למניעת השינוי שהוצע – ונחל ניצחון.

החוק “החדש” עדכן את ההגדרות המיושנות של החוק הישן והטיב וחיזק את מעמד היוצרים-ות, מאחר וזו הפעם הראשונה בהיסטוריה המשפטית בישראל שנקבע ללא עוררין כי היוצר-ת הוא-היא הבעלים הראשון של יצירתו-ה, גם אם מדובר ביצירה מוזמנת.

המאבק על חוק זכויות היוצרים נעשה במו”מ מפרך, ישיבות מרתוניות, פגישות עם שרי משפטים אשר התחלפו לאורך השנים, תחלופות מכתבים ופנייה לחברי כנסת, הפגנות, פעולות מחאה וגיוס ציבור היוצרים.

ההישג שבחקיקת החוק מבטא את חשיבותה של התאגדות מקצועית של היוצרים, כדוגמת האיגוד, לצורך שמירה על אחת מאבני היסוד בתחום היצירה המקורית – קניין רוחני ובעלות על יצירה.

להלן מספר סעיפים תקדימיים בחוק:

סעיף 35 – הבעלות הראשונה ביצירה מוזמנת

בסעיף 33 לחוק נקבע העיקרון לפיו יוצר-ת היצירה הוא-היא הבעלים הראשון-ה של זכות היוצרים בה. בסעיף 35 הוחל עיקרון זה גם על יצירה מוזמנת, ונקבעה אמירה חד משמעית של המחוקק, שגם אם יצירה הוזמנה מיוצר-ת, עדיין הבעלות הראשונה בידיו-ה:

“ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעל הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע”

נקודה זו היא ניצחון סוחף לעמדה העקבית שהציג האיגוד – יצירה היא קודם כל של היוצר-ת.

אולם, על פי הסעיף ניתן להסיק כי הוסכם על העברת זכויות היוצרים מהיוצר למזמין, ללא דרישת כתב.

כלומר, אפשר להעביר זכויות למזמין גם ללא הסכם בכתב. זוהי הרעה מסוימת לעומת החוק הישן, והמשמעות היא שאחרי קבלת החוק החדש לא יהיה די בהעדר חתימה על הסכם כדי להבטיח שהזכויות בידי היוצר.

המילה “במשתמע” משמעותה שגם אם לא העביר היוצר-ת את הזכויות בצורה מפורשת, יכול בית משפט לפסוק בהסתמך על מכלול הנסיבות ובין היתר על התנהגות הצדדים, כי הזכויות הועברו למזמין.
סעיף 46 – הזכות המוסרית

הזכות המוסרית של היוצר-ת, היא הזכות שלו-ה שהיצירה תקרא על שמו-ה וכי לא יעשה בה שימוש פוגע או מעליב ולא יעשו בה שינויים שיפגעו בכבודה ובכבודו. בחוק נקבע כי הזכות המוסרית הינה זכות אישית ואי אפשר להעביר אותה לאחר. גם במידה והיוצר-ת העביר-ה את זכויות היוצרים ביצירה לאחר, עדיין הזכות המוסרית נשארת בידיו-ה.

סעיף 56 – פיצוי ללא הוכחת נזק

העיקרון של פיצוי סטטוטרי (קבוע בחוק) על הפרה של זכות יוצרים או זכות מוסרית בלא הוכחת נזק, הוא כלי חשוב מאד בידי יוצרים-ות להתגונן מפני הפרת זכויות, מאחר ופעמים רבות קשה להוכיח נזק כלכלי כתוצאה מהפרת זכות כזו.

בחוק נקבע כי המפר זכות יוצרים ישלם עד 100,000 ש”ח פיצוי לבעל-ת הזכות מבלי שבעל-ת הזכות חייב-ת להוכיח כי נגרם לו-לה נזק.

לקריאת חוק זכויות יוצרים